מאז שאנחנו גרים בקנדה, חווית החגים זו חוויה אחרת בכל המובנים - הכל קורה אצלנו בבית, אצל המשפחה הגרעינית והקטנה שלנו, במובנים מסויימים זה אפילו כיף, אבל הגעגועים מתעצמים.
תחושת הזרות לפעמים גדלה כי העיר סביבנו ממשיכה להתנהג כרגיל ואם פוגשים איזה יהודי בסביבה, איחולי ״חג שמח״ מרגשים ומחממים את הלב כמו שלא ידעתי לצפות מראש. כדי שממש נרגיש את החגים ולא נפספס כלום אני צריכה לעבוד קשה - לדאוג לכל ארוחות החג, לנסוע לסופר הגדול עם מחלקת האוכל הכשר ולהספיק לרכוש, לפני שייגמר, את המצרכים הרלונטיים, לוודא שיש לי את המתכון המדוייק של סבתא, להשמיע חודש מראש את שירי החג בבית עד שהם כבר נכנסים לי לחלומות וגם אז, תמיד, אני שוכחת פרט חשוב ומקווה שבשנה הבאה החג יורגש יותר.
חנוכה הוא ייחודי ושונה, הוא מתנגש עם החג הגדול - כריסמס והמקומיים בטוחים שחנוכה הוא החג המקביל. בתקופה הזו של השנה הכל נראה ומרגיש אחרת; העיר כאילו טבולה כולה באור - גזעי העצים מלופפים בשרשראות של נורות, מרפסות הבתים משובצות אורות ובחצרות לפעמים עומדות דמויות גדולות ומנצנצות של סנטה קלאוס, איילים ומזחלות שלג. מחלונות הבתים המוארים ניתן לראות לרוב עץ אשוח מקושט וסביבו מתנות, החנויות עמוסות במוצרים מאירים, במתנות ובמבצעים והאוויר הקר מלא בתחושה חגיגית.
חנוכה חג האורות שלנו, לא באמת החג המרכזי ביותר בלוח השנה היהודי. ליד כריסמס הססגוני הוא כל כך צנוע וענו, ממש כמו המעיינות והמפלים שלנו בארץ ליד אגמי-העד פה בצפון אמריקה. אבל הוא החג הקטן והצנוע שלנו.
אחד הדברים שלמדתי הוא שבגולה, חנוכה נהיה חג מאוד גדול ומשמעותי ובעיקר גם מפני איך שהשכנים הלא-יהודים מתייחסים אליו – חושבים הוא בוודאי מקביל לכריסמס. לי אין שום בעיה עם זה – חנוכה הוא אחד מהחגים האהובים עליי, היפים, הטעימים והלא-מחייבים. מנהגי החג כל כך יפים ומרכזים את כל המשפחה בכל ערב ביחד להדליק נרות, לשיר ולאכול לביבות שתמיד אהבתי יותר מסופגניות (מתנצלת בפני כל אוהבי הסופגניות). גם משמעות החג, סיפורי החג, הניסים, הנפלאות, שירי החג – הכל מתחבר לי ביחד ומציף זכרונות ילדות של מצעדי לפידים, הופעות, סביבונים מאירים בחושך ואבא שמלמד אותי איך משתמשים בסביבון ישן ואמיתי – פורפרה, ששמר מימי ילדותו בירושלים. חג של טיולים, של אורות וכיף – איך אפשר שלא לאהוב :)
ועכשיו, כשאנחנו בקצה השני של העולם, חוגגים עם עצמנו את רוב החגים, להרגיש את כל העיר כאילו חוגגת איתנו את החג – מרגש ונפלא!
אז כפי שבוודאי הבנתם, לביבות אצלי הן חובה, והן אפילו לא מצריכות ממני לרכוש רכיבים מיוחדים שיש רק במקומות מסויימים.
אני מסוגלת שלא לאכול אף סופגניה בכל החג ולא להרגיש בחוסר, אבל לביבות, הן שוות ערך למצה בפסח בעיני. בתהליך שאני עוברת בשנים האחרונות אני כמובן מנסה למצוא דרכים מעולות וטעימות לשפר את הרכיבים הבריאים שאנחנו אוכלים וכן, גם בחגים, במועדים ובימי הולדת. אז לביבות שבתוכן מתחבאים ירקות ועלים מגוונים ובריאים נמצאות אצלנו כל השנה וכמובן, יש אינספור וריאציות. אבל בחנוכה הלביבות הקלאסיות עם תפוחי האדמה מככבות ואני לא מוותרת עליהן! אז איך הן משופרות ובריאות יותר למרות זאת?
3 דרכים:
קודם כל יש לי כלל חשוב – את רוב הפירות והירקות שניתן לאכול עם הקליפה, אנחנו אוכלים עם הקליפה; בין אם הם אפויים בתנור, כחלק מתבשיל או טריים - זה כולל תפוחי אדמה, בטטה, גזר, קישוא ועוד הרבה ירקות שמשום מה, נהוג לקלף. אני מנקה אותם טוב טוב עם מברשת ייחודית.
בכך שאנחנו משאירים את הקליפה, אנחנו מכניסים עוד סיבים, ויטמינים ואפילו חיידקים ידידותיים לגוף שלנו.
חוץ מזה, אני משתדלת לשלב קטניות ברוב הארוחות. על חשיבות הקטניות תוכלו לקרוא ממש כאן, במאמר שפרסמתי. האתגר נהיה קל יותר עבורי כשגיליתי את הדבר המדהים הבא – אפשר בקלות וביעילות לטחון עדשים כתומות לקמח ולהכניס אותו לכל מיני מאכלים! זה כל כך קל, פשוט ומועיל ואפילו מסייע ״לטבען״ (מלשון טבעונות, כן?) מאכלים.
שיבולת שועל, אהובתי, שגם עליה כתבתי מאמר, וגם בה אני משתדלת להשתמש ולגוון, וגם פה, אני משתמשת בה כקמח, באותה הצורה שבה טחנתי את העדשים לקמח אני טוחנת שיבולת שועל לקמח ומחליפה בקלות רבה קמח חיטה לבן ודל בסיבים תזונתיים בהמון מאכלים.
כלים:
רכיבים:
הכנה:
אופציות:
שיהיה בתאבון, וחג חנוכה שמח ומלא באורות ובלביבות!